מִיַּלְדוּת מבוססת משחק לילדות מבוססת טלפונים חכמים – מה יכול כבר להשתבש?
הפסיכולוג החברתי Jonathan Haidt מציג תמונת מצב מטרידה על הדור החדש, במיוחד בקרב נערות, שסובלות יותר מהשפעות המדיה החברתית.
איך הטלפונים משפיעים על דיכאון, חרדה ואובדנות – ומה אפשר לעשות כדי לעצור את המגמה?
קראו את הפוסט המלא וגלו את התשובות של היידט!
פורסם בתאריך: 18.09.2025
דמיינו שהילדה שלכם, בת עשר, מבקשת את אישורכם לצאת למשימת חקר במאדים, שאליה רשומים כבר כל חבריה, ומארגנת חברה מסחרית. אתם מגלים שהילדים נבחרו לפי התאמתם לתנאים הקשים על מאדים, ושהמסע עלול להשפיע על גופה באופן שבו לא תוכל לשוב לכדור הארץ.
האם הייתם מאפשרים לה לעשות זאת?
בוודאי שלא! זהו רעיון מסוכן ושאפתני מדי. החברה שמאחורי הפרויקט מתמקדת ברווח ובהצלחה במרוץ למאדים ולא ברווחת הילדים או בהשלכות ארוכות הטווח עליהם.
הסביבה הדיגיטלית, שהיא חלק מרכזי בחיי הילדים שלכם, מנוהלת על ידי חברות עסקיות. ממצאים רבים מראים שהמסכים והרשתות החברתיות משפיעים לרעה על רווחת הילדים והנוער. חברות הטכנולוגיה מתמקדות בעיקר ברווח, ולא ברווחת הילדים, בהתפתחותם או ברווחתם הרגשית של המשתמשים.
הילדים נתונים ללחץ חברתי כבד להיות חלק מהחיים הדיגיטליים – וכל מה שדרוש הוא סימון "אישור הורים", והם יוצאים למסע אל הלא נודע!
ג'ונתן היידט פותח את ספרו "דור בחרדה" בסיפור המסע למאדים. היידט, פסיכולוג חברתי ופרופסור באוניברסיטת ניו יורק, חיבר את רב המכר שמתמקד ב"חיווט מחדש של הילדות ומגפת מחלות הנפש."
הספר נמכר ביותר משני מיליון עותקים וכיכב 52 שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס וזכה לתהודה עולמית רחבה, אך עורר גם ביקורת על פישוט יתר של הסוגייה ועל הראיות הקשורות לסיבתיות. בפוסט הזה נצלול לרעיונות של היידט, להצעות שהוא מציע וגם לביקורת על תפיסת עולמו. הטענה המרכזית של ג'ונתן היידט, היא שבין השנים 2015-2010 התרחש חיווט מחדש משמעותי (The Great Rewiring) של הילדות. תקופה זו, שבה חל מעבר מילדות מבוססת משחק לילדות מבוססת טלפון, נחשבת לסיבה המרכזית למגפת בריאות הנפש בקרב בני נוער.
היידט מצביע על נתונים דרמטיים, כמו זינוק בשיעורי חרדה, דיכאון, פגיעה עצמית והתאבדות, במיוחד בקרב נערות, שהחלו באותן שנים. למשל, שיעור הפניות לחדר מיון בגין פגיעה עצמית בקרב נערות מתבגרות בארה"ב גדל ב-188% במשך עשור, עד 2020.
לטענתו, התופעה נגרמה על ידי ארבעה נזקים בסיסיים: חסך חברתי, חסך שינה, פיצול קוגניטיבי והתמכרות, שהופיעו בעקבות המעבר לשימוש נרחב בטלפונים חכמים ובמדיה חברתית בגיל ההתבגרות. בין השנים 2015-2011 אחוז בני הנוער (גילי 17-12) שהיו בעלי טלפון חכם זינק מ־23% ל־73%, מה שממחיש את קצב השינוי המהיר.
הינה שני גרפים מבין רבים, שמדגימים את התופעה, כאשר הקפיצה הגדולה בנתונים מתרחשת בשנות "החיווט מחדש הגדול" מסומן בצבע אפור.
על פי היידט, אלו הם התחומים המרכזיים שהילדות מבוססת הטלפונים פוגעת בהם בקרב צעירים:
פגיעה חברתית
צעירים מבלים פחות זמן עם חברים באופן פיזי. האינטראקציה המקוונת אינה מחליפה את הפנים אל פנים – היא אסינכרונית, מתמקדת במראה חיצוני, והמסרים האישיים מתפרסמים לעיתים ברבים. התוצאה היא, שהילדות המבוססת על טלפון עלולה לגרום לתחושת בדידות, גם כאשר קיימים קשרים רבים לכאורה.
פגיעה בשינה
שינה חיונית לבריאות הנפשית ולהתפתחות הילד. איכות וכמות השינה ירדו באופן ניכר בעולם המפותח עם המעבר לשימוש בטלפונים החכמים. שימוש במכשירים דיגיטליים לפני השינה, במיוחד במיטה, מפריע למחזור השינה-ערות עקב חשיפה לאור כחול. חסך שינה עלול לגרום דיכאון, חרדה, עצבנות, פגיעה קוגניטיבית וירידה בהישגים לימודיים.
פיצול קשב
מחקרים מראים שצעירים מקבלים כ־257 התראות ביום מהטלפונים שלהם. התוכן שהם צורכים לרוב קצר וקופצני, והם גוללים במהירות מפריט לפריט. התופעות הללו פוגעות בקשב מתמשך ובפונקציות ניהוליות, במיוחד בתקופת ההתבגרות כשהמוח מתפתח. פיצול הקשב מקשה על הישארות ממוקדת במשימה, על למידה ועל השגת הצלחה בחיים.
התמכרות
מפתחי אפליקציות המדיה החברתית משתמשים בטכניקות התנהגותיות מתקדמות כדי ליצור התמכרות. הטכנולוגיה גורמת למוח לשחרר דופמין במהירות וללא מאמץ, ועוצמת התגמול המהיר משבשת את מערכת התגמול הטבעית. בשל כך, המשתמשים זקוקים לגירויים נוספים, והתופעה מובילה להתמכרות. התמכרות למדיה חברתית שונה מהתמכרות ביולוגית, שכן היא חברתית – אנשים נשארים מחוברים כי "כולם מחוברים" והם חוששים מהחמצה (FOMO) . למרות שרוב הילדים אינם מכורים קלינית, 5–15% מפתחים שימוש כפייתי המפריע לתחומי חיים אחרים.
פגיעה בדימוי עצמי
המדיה החברתית מעודדת השוואות בלתי פוסקות מול תמונות ערוכות ו"חיים מושלמים", במיוחד בקרב בנות, מה שמחריף בעיות דימוי גוף והערכה עצמית. האינטראקציות השטחיות מקדמות שיפוט מיידי ותמידי ועיסוק בהופעה (לייקים, עוקבים) במקום אמפתיה וקשרים אמיתיים. סביבה זו יוצרת תחושת בלבול וחוסר תכלית, ניתוק מערכים משותפים, וקשורה לירידה בבריאות הנפשית. האינטראקציות האסינכרוניות מחליפות את הפנים אל פנים החיוניות ללמידת כישורים חברתיים, ומעודדות חיקוי "משפיענים" במקום מבוגרים.
המעבר לילדות מבוססת טלפון השפיע אחרת על בנים ועל בנות.
בנות חוו ירידה חדה בבריאות הנפשית, שהחלה סביב 2013-2012, בעיקר עקב שימוש ברשתות חברתיות כמו אינסטגרם וטיקטוק שמגבירות השוואות חברתיות, פרפקציוניזם ודימוי עצמי בעייתי. דיווחי חרדה, דיכאון ופגיעה עצמית אצל בנות גבוהים לעיתים פי שניים עד שלושה מאשר בקרב בנים, ומושפעים מהריכוז הרב יותר שלהן בקשרים חברתיים.
בנים חוו ירידה הדרגתית יותר, שהחלה מוקדם יותר (2010-2009), הקשורה לשימוש במשחקי וידאו מרובי משתתפים, תוכן אלים ומיני. פעילות זו גוזלת זמן מהתנסויות חברתיות במציאות ופוגעת בהתפתחות רגשית וחברתית, תוך הגברת סיכון להתמכרויות וסחיטה במשחקים.
למרות ההבדלים בין המינים, כל בני הנוער מנווטים בעולם הדיגיטלי בתקופת התבגרות רגישה, כשהמוח עדיין מתפתח, בעוד הם צריכים להכין עצמם לחיים אישיים, חברתיים ולמצבים מורכבים במציאות.
כדי להתמודד עם משבר בריאות הנפש בקרב בני נוער ועם ההשפעות המזיקות של "החיווט מחדש הגדול", ג'ונתן היידט מציע ארבעה יסודות שמטרתם להפוך את המגמה באמצעות פעולה קולקטיבית.
המלצות אלו שואפות לתקן שתי טעויות מרכזיות:
הגנה יתרה על ילדים בעולם האמיתי,
וחוסר הגנה עליהם בעולם המקוון.
אין ספק שכולכם מרימים כעת גבה!
נורמות אלו נשמעות הגיוניות ואף מועילות, אבל לא תמיד אפשר ליישם אותן ברמת הפרט.
לפי ג'ונתן היידט, הצלחתן תלויה בפעולה קולקטיבית של הורים, בתי ספר ומחוקקים, כדי שאף ילד לא ירגיש מבודד חברתית בעקבות אימוצן.
למרות הפופולריות של ספרו " דור בחרדה"הקהילה האקדמית אינה מסכימה עם כל טענותיו.
הביקורת העיקרית היא שהיידט מפשט סוגיה מורכבת: הראיות לקשר סיבתי בין שימוש בטלפונים חכמים ובמדיה חברתית לבין ירידה בבריאות הנפש חלשות, ומתבססות לעיתים על מתאמים סטטיסטיים בלבד. עוד נטען שהספר בוחר נתונים באופן סלקטיבי ומתעלם מהשפעות חיצוניות, כמו משברים כלכליים או אירועים גלובליים.
מבקרים מוסיפים כי מסקנותיו מוקדמות, עלולות להזיק, ועצותיו עשויות לפגוע בעצמאות הילדים ולהסיט את תשומת הלב מסיבות עמוקות יותר למצוקה נפשית של בני נוער, כגון עוני, גזענות, סקסיזם וטראומה.
למרות הביקורת על פישוט יתר, הסתמכות על מתאמים חלשים וחשש מיצירת פאניקה, היידט עומד על כך שאין לנו זמן לחכות לקונצנזוס מדעי מוחלט. הוא מזהיר: חוסר פעולה עלול להוביל להדרדרות דרסטית בבריאות הנפש של ילדים – עלייה בחרדה, דיכאון, פגיעה עצמית והתאבדויות – ולכן יש לפעול מיידית.
הפתרונות שהיידט מציע אינם יקרים ואינם מזיקים, כמו איסור על טלפונים חכמים בבתי ספר או דחיית שימוש ברשתות חברתיות. הוא רואה בכך מצב חירום בבריאות הציבור: המתנה להוכחה מעבר לכל ספק סביר אינה אפשרית. התחושה הציבורית, יחד עם הרצון לשינוי של הורים וילדים, מחזקת את הקריאה לפעולה קולקטיבית דחופה לשיקום ילדותם של בני הנוער.
אז מה דעתכם?
האם הוא צודק?
האם תרצו לאמץ, לפחות באופן חלקי, את ההמלצות של היידט?